מהדורה אישית ליום הזכרון

מזה כ29 שנים,

בכל יום הזכרון (כמעט) אני מגיעה לבית העלמין בכפר סבא,

מכבדת את זכרו של אבא שלי שקבור שם.

עם השנים השכנים שלנו בקברים לידינו הולכים ומזדקנים,

כנראה גם אני, אבל אני לא רואה את זה,

ובינתיים, למזלי הרב, אני מרגישה יותר ויותר טוב עם עצמי משנה לשנה.

.

אבא שלי נפטר מסרטן בעת שהיה קצין באגף כח האדם בחיל הים,

ולכן ההזדהות שלי עם יום הזכרון אף פעם, אולי חוץ מבשנים הראשונות, לא היתה מחוברת לאבא שלי.

לעומת זאת,

אני מוצאת את עצמי כל כך מחוברת למשפחות סביבנו,

אני שואלת את עצמי האם הם מרגישים שהמוות של אהובי ליבם היה מוצדק,

האם בכלל יש דבר כזה מוות מוצדק, ומתי אם בכלל כבר יהיה שלום.

אני כואבת לראות את החלקה החדשה שמעלינו הולכת ומתמלאת,

ומקווה שלא יבנו עוד חלקה חדשה אף פעם.

.

את המייל של היום אני רוצה להקדיש דווקא למי שחזרו מהקרב ונפשם מעולם לא אוחתה, למי ששמו נפשם בכפם במהלך השירות או לאחריו,

או לכל מי שנושא איתו פצע מהשירות הצבאי שלו ומעביר את הפצע הלאה בלי לשים לב,

לילדיו, וכך הלאה.

.

או במילים אחרות, את המייל הזה, אני רוצה להקדיש לרגשות ולנרמול.

.

ידעתן שחומרתה של טראומה איננה בקשר חד חד ערכי לאירוע שגרם את הטראומה?

חומרתה של טראומה מתעצבת על פי רוב על בסיס כמה מהירה וחמה ותומכת ומנרמלת היתה התגובה המיידית לאירוע הטראומטי.

כלומר,

יכולים להיות שני אנשים זהים מכל בחינה,

שהיו באותו קרב, וחוו חוויות זהות.

האחד יילך הביתה ויבכה ויספר ויקבל חום פיזי ותמיכה רגשית ונרמול לטירוף הזה שאחז בו,

יאפשרו לו להתפרק, לפרוק את כל הכאב מעצמו,

ינרמלו לו את זה שהוא ממש לא אמור לחזור מהקרב כמו גיבור ושמותר לו להיות נפש פצועה כי הנפש שלו אכן נפצעה, והיא גם תחלים.

השני ילך הביתה, יגיד שהכל בסדר והוא לא יכול לדבר על זה,

אם הוא יראה קצת חולשה יגידו לו" "עזוב גבר! ככה זה בקרב!" והפצע בתוכו יילך ויגדל,

והוא יחווה ניכור לפצע הזה, והפצע יגדל עוד, והוא ישפוט את עצמו על ההתנהגויות שלו שנובעות מהפצע הזה, והפצע יתחיל לדמם, והנזק ילך ויגדל, ובכלל לא בטוח שיהיה מזור לנפשו הפצועה.

.

אנחנו כאנושות וכחברה לאט לאט לומדים יותר לנרמל תחושות ולדבר רגשות.

בהרבה מובנים אני מרגישה שזה גם העתיד שלנו להידברות, כי דיבור שהוא לא על רגשות לרוב מפספס את הפואנטה האמיתית. כל טיעון רציונלי ניתן לוויכוח.

.

אני רוצה להציע לך לקחת את מה שדיברנו על הכאב ועל הטראומה ולקחת אותו אליך,

לתוך החיים שלך.

יש מגוון רחבעד אינסופי של אירועים שחווינו שעלולים היו להיחוות ברבות הימים כטראומה.

ועל האירועים האלה,

יש לנו לפני הכל את עצמנו:

לתת לעצמנו את הנרמול, את החמלה, את החום, את היכולת לעבד רגשות.

זו הזכות והחובה שלנו לעשות זאת עבור עצמנו, והזכות והחובה שלנו לעשות זאת עבור אחרים.

בסופו של יום, חברה ומדינה ועם מורכבים מיחידים,

ככל שנהיה אנחנו יותר מאירות, כנות, מנרמלות, מרגישות, כך זה יתפזר סביבנו,

וזו באמת הדרך הכי משמעותית, על אף שאיטית,

לשנות את העולם.

.

אשמח לקרוא מה חשבתן או הרגשתן.

חיבוק ממני.

טלי.