כשהפצעים מדברים ואנחנו לא מקשיבות

היי אהובות,

ידעתן שהפצעים שלנו מדברים מתוכנו כל הזמן?

ושהם, כמונו, מחפשי אהבה וטיפול הולם?

בואו לזהות את הפצעים שמסתובבים סביבנו בתחפושות.

מתחילות :)

.

לפני מספר חודשים בפגישת ועד של הכיתה של הבן שלי.

בפגישת ועד הורים של ביהס וולדורף, כך גיליתי,

לא מדברים רק על רשימות ועל משימות,

אלא מדברים על רגשות, משתפים בדילמות אמיתית, ואפילו פותחים נושאים כאובים בהרבה הרבה הקשבה וכבוד.

אממה, חברה שלכן, כלומר אני,

הגעתי מאוד מאוד משימתית לפגישה הזו.

היתה לי מטרה ורציתי להשיג אותה.

לא איזו מטרה נשגבת, אלא סוג של מטרה ארגונית אדמינסטרטיבית.

מתישהו כשהשיחה נסובה סביב שוב נושא שכבר מוצה לטעמי,

ניסיתי להקליל איזו אמירה שהיתה שם, כדי לקדם את האירוע מה שנקרא.

אבל אז, קרה לי מה שלא קורה לי הרבה,

ואולי חבל שלא קורה יותר - השתיקו אותי.

האמא שישבה לידי שמה עליי יד, ואמרה רגע, יש פה כאב, בואו נשמע אותו.

וברגע הזה, התחילה הפגישה האמיתית.

שם קרו הדברים המשמעותיים, שלא היו קורים לולא היא היתה עוצרת אותי.

האירוע הזה החזיר אותי להתמודדויות שלי מהעבר,

לקח אותי להתבוננות עצמית סביב הנושא הזה,

וגרם לי לכתוב לכן את המייל הזה.

כי האמת היא, שעם השנים, למדתי לנסות להקשיב למה אנשים באמת אומרים כשהם מדברים. מה מסתתר מאחורי המסר הגלוי.

אני כן אהיה כנה איתכן ואומר שאני לא מעולה בהקשבה.. לצערי.. בטבע שלי ובאופי שלי אני אש,

יש בי משהו חסר סבלנות שחותר לפתרון ול"תקתוק", יש לי חוסר סבלנות למה שנחווה עבורי פטפוטי סרק או הארכות מיותרות (הגם שאני חוטאת בזה בעצמי), ולכן אני הרבה פעמים לא מקשיבה כמו שהייתי רוצה, או כמו שראוי להקשיב.

אבל כשאני כן מקשיבה, לפעמים גם אני יודעת לזהות פצעים מדברים, ואני רוצה לחלוק אתזה איתכן היום.

.

הסיבה שבתור מורה להתפתחות רוחנית אני מתעניינת בפצעים שלנו,

היא שכדי לעשות עבודה של התפתחות רוחנית אנחנו תמיד צריכות את שני הקצוות -

החיבור הארצי: הפיזי, הרגשי, מערכות היחסים, לצד החיבור הגבוה יותר, להיותינו חלק ממשהו גדול יותר גם אם קשה להצביע עליו.

והפצעים שלנו, הם השער שלנו לעבודה רגשית משמעותית,

אמיתית כזאת, שמלכלכים את הידיים ופותחים את הלב,

ומפחדים ובוכים ועצובים,

ואז, כשכבר כמעט התייאשנו,

מתגלה בפנינו אור מדהים,

שלמרבה הפלא,

בקע מתוכנו.

.

בסופו של יום, כולנו מונעים מהפצעים שלנו.

אותם כאבים שחרכו את נפשנו, הם אלה ששלחו אותנו לעשות את מה שאנחנו עושות היום,

לחיות עם מי שאנחנו חיות היום, להתנהג כמו שאנחנו מתנהגות היום. .

אפשר לחיות את הפצע שלנו במובן של שחזור שמנסה לתקן -

אם חלילה גדלתי בבית אלים, באופן לא מודע הפצע שלי עלול לשלוח אותי לחיות שוב בזוגיות אלימה, וזאת מתוך מקום של אהבה, מקום תמים ומתוק שמחפש ריפוי ותיקון לפצע של הילדות שלי.

באותה מידה, אני יכולה לחיות בזוגיות רכה עד אין קץ, כתוצאה מאותו פצע בדיוק.

.

אני אישית יודעת לומר בבירור, שהעשייה המקצועית שלי היא ביטוי ישיר של הפצעים שלי:

את הצורך בחיפוש אחר משמעות רחבה ועמוקה יותר ממה שקורה כאן בחיים הארציים שלנו,

הייתי חייבת לחפש ולמצוא,

אחרת, איך הייתי מסתדרת לי בעולם בתור ילדה שאבא שלה מת בגיל 12?

מה הייתי אומרת לעצמי?

איך הייתי שורדת רגשית?

מבחינתי, באופן מוצדק או לא מוצדק, עמדו בפניי שתי אפשרויות בלבד:

אפשרות ראשונה - נדפקתי ואני חסרת מזל בעולם. קורבן מהודר.

אפשרות שניה - יש משמעות רחבה יותר להכל, זה שאבא שלי מת זה חלק מאיזשהו מסע שאני מבקשת להצליח ללמוד ולהבין.

בחרתי באפשרות השניה, שוב, בגלל עוד פצע שלי.

יכול להיות שלו היתה לי תפיסה עצמית חיובית יותר,

ערך עצמי גבוה יותר, או תחושה כללית יותר של אדם בר מזל ולא של קורבן,

הייתי בוחרת בדרך שלישית שהיא - קרה לנו במשפחה דבר מאוד עצוב, זה קורה, אני לא היחידה בעולם שחוותה טרגדיה, וזה חלק מהחיים וזהו.

.

כך שהפצע הזה, בכל מובן שהוא ניתב את חיי.

.

אבל, זה פצע גדול, והסיפור שלו יחסית גלוי.

מה עם פצעים סמויים יותר? איך תזהו אותם?

איך תזהו כשאחרים מדברים אותם?

איך תזהו כשאתן מדברות אותם?

.

פצעים סמויים הם מקומות כואבים עבורנו, שאנחנו לא פנויות לראות אותם כרגע.

אנחנו כל כך לא פנויות לראות אותם כרגע,

עד לכדי ששמנו עליהם מפה ממש יפה וחגיגית,

ועליה אגרטל עם פרחים צבעוניים ומדהימים,

הכל רק כדי שלא נראה - מה יש מתחת.

.

זו לא ביקורת, הרי לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת פרק ג'), ולגילוי ולעבודה על הפצעים שלנו יש את הזמן שלהם,

יש עוד ציטוט מאותו פרק שגם מאוד מתחבר לי אישית לנושא הזה ואומר מבחינתי,

לא את הכל אני אמורה לפתור ולתקן באופן מיידי ולעשות לעצמי עולם יפה ומושלם, הדרך היא דרך, הפצעים הם חלק ממנה, והיא תמיד תמשיך להתגלות בפניי (זו כמובן פרשנות אישית שלי לפסוק הזה) :

אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף:

.

וכך, עם הרבה כבוד לזמן של כל דבר להתגלות, אני אחלוק איתכם כמה נקודות שעוזרות לי לזהות פצע סמוי שמדבר אליי מתוך עצמי או מהקשבה לאחרים:

1. אטימות. מכירות את זה שאתם מדברות עם מישהו והוא פשוט אטום אליכן, או אל הטיעונים שלכן?

אני לא מדברת על אנשים אטומים או חסרי רגישות (אף על פי ששם זה עשוי להעיד על פצע עמוק וכוללני בהיקשרות או בקרבה),

אלא עלינו, על הקרובים אלינו, שפתאום בתוך דיון ככה קצת מסיטים את העיניים ימינה או שמאלה, מרכינים מעט את הראש, ופשוט מחפפים את הנקודה הכי בוערת מהשיחה באיזה מין ביטול אגבי?

אז כזה.

יש אנשים שזה קורה איתם כשמדברים איתם על בני הזוג שלהם,

יש אנשים שזה קורה כשמדברים איתם על הילדות שלהם,

יש אנשים שזה קורה כשמדברים איתם על כסף,

יש אנשים שזה קורה כשמדברים איתם על רגשות.

שימו לב מתי אתן מדברות ככה. מתי אתן הופכות להיות כל כך קוליות עד לכדי קהות רגשית?

כנראה מסתתר שם כאב, ואם אתן עכשיו קוראות את זה, אולי זה הזמן לתת לו מקום.

2. חזרתיות.

קשה לי לזהות את זה אצל עצמי, אבל אני בטוחה שיש לי. אצל אחרים לעומת זאת, קל לזהות את זה. אני אתן כמה דוגמאות ששיניתי כי אני לא אוהבת לכתוב משהו על אנשים אחרים כהווייתו, אבל הן ייצגו את המציאות.

לדוגמא, ליוויתי מישהי שהיתה חוזרת שוב ושוב על משפט שהיה נשמע לי כמו סיסמא:

"ההורים שלי תמיד לימדו אותי לעמוד על שלי".

על פניו, אחלה משפט. חינוכי, מעצים, משמעותי.

אבל.. משהו באיך שהיא היתה אומרת אותו, במבט בעיניים, בדקלום הכמעט רובוטי של האמירה הזו ובחזרתיות על האמירה, גרם לי לנסות להקשיב מה נאמר מתחת לפני השטח, או במילים אחרות, מה הפצע מתחת למפה היפה ולאגרטל הפרחים.

.

דוגמא נוספת היא מישהי אחרת שתמיד אומרת על הבת שלה: "היא חייבת להשתנות".

אני לא יודעת מי חייב להשתנות ומי לא, והמשפט הזה כשלעצמו בעייתי קצת,

אבל כשהוא חוזר שוב ושוב,

ממש באוטומט, אני יודעת שיש שם כאב גדול מאחורי זה.

3. כל משפט עם סימן קריאה או עם המילה חייב /חייבת.

את זה דווקא קל לי לזהות על עצמי.

יש לי חזרתיות וסימן קריאה וסיסמאות במשפט שאני חוזרת עליו כל הזמן.

המשפט הוא:

"אני חייבת לעבוד."

על פני השטח, לכאורה, זה משפט לו"זי לחלוטין, שקשור בזה שהילדים שלי מעולם כמעט לא היו בצהרונים, ימי העבודה שלי מסתיימים ב13, ולא זו בלבד אלא שאני גם זקוקה לפלז'ר כדי לעשות את העבודה שלי טוב.

אם אין לי איזה מפיג שגרה כלשהו מתישהו, אני קומלת והנוכחות והתוצרים שלי פחות טובים.

אממה, אני יודעת, שכשאני אומרת שאני חייבת לעבוד,

יש שם הרבה כאבים שמסתתרים מתחת,

יש שם פצע שמבקש להתגלות.

אם אני רוצה לתת מקום לפצע הזה,

ואני רוצה,

אני יכולה לשבת עם רשימת שאלות שהכנתי לי ואני חולקת איתכן,

שתעזור לי כאן.

רשימת השאלות שלי היא:

• בפני מה זה מגן עליי כשאני אומרת את המשפט הזה?

• מה אני לא אומרת כשאני אומרת את המשפט הזה?

• איזה פחד גורם לי להגיד את זה?

• מה הכאב ששוכן מתחת לאמירה הזו?

• אם האמירה הזו היתה כמו עוגה שנאפתה מערבוב של רגשות, מה הרגשות שהשתמשתי בהם כדי לאפות אותה?

• מה יקרה אם לא אומר אותה?

• עם איזה שיעור רוחני שלי האמירה הזו מדברת? (זו שאלה שמתאימה בעיקר למי שעשו את הקורס של שיעור רוחני)

• מה הייתי מעדיפה לומר במקום?

.

אהובות שלי,

כשאנחנו נותנות מקום לפצעים הסמויים שלנו,

זה כמו להכניס אלומת אור אל תוך חושך גדול.

ברמת ההתפתחות הרוחנית שלנו הפצעים הם השערים שלנו לחיבור הגבוה והעמוק,

לגשת אליהם זה כמו להיכנס לאוקיינוס סוער ולדעת שאתן מושגחות,

זה כמו להיכנס לשדה קרב ולראות שם אהבה,

זה כמו ללכת בעיר הרוסה ולראות פרח נובט מבין שבר של בנין.

.

אני אישית מעדיפה מאוד מאוד להיכנס בעצמי למקומות הללו בתוכי,

מאשר לחיות את החיים עם מבט קדימה כל הזמן,

ולהיות המומה כשפתאום נטרקתי לאיזו מערת כאב.

אנחנו חיות בעידן בו יש לנו זכות ואפשרות לעבוד על הכאבים שלנו,

יש לנו גישה אליהם,

וכל אחת,

בזמן שלה,

תחליט מתי להיכנס.

כתבו לי מה חשבתן ומה עלה בכן בעקבות התרגיל.

חיבוק ממני,

טלי.

שמחה כל כך להיות איתכן כאן במיילים, ומאוד אשמח להכיר גם אישית:

1. קורס מנחות - במשך שלושה מפגשים פרונטליים בטבעון ועוד אחד בזום,

אנחנו הולכות לצלול למעמקי העבודה עם קלפי "אפשרויות נפתחות".

העבודה העצמית שתוארה כאן במייל היא כאין וכאפס לעומת מה שאפשר לעשות עם הקלפים בתהליכים אחד על אחד או בתהליכים קבוצתיים,

ואת כל זה אני אלמד אתכן בקבוצה אינטימית שהולכת לעשות דרך יחד.

אנחנו נפגשות לעבודה המקצועית אבל התהליך האישי שאתן תעברו שם יהיה לא פחות משמעותי, אחרת איך תוכלו להעביר אותו לאחרות?

:)

זה קורס שייפתח כרגע אחת לשנה, בכל שאלה לגבי הקורס כתבו לי, ולהרשמה ישירה ולפרטים על קורס המנחות לחצו כאן.

2. דרך אחת להתקדם היא דרך העבודה על הכאבים,

והדרך השנייה היא פשוט לקחת מאוורר,

ולכוון אותו לכיוון התודעה שלנו.

חסר שם המון המון המון אוויר כדי שנרגיש חופשיות!

סדנאות תודעה מאפשרת רק התחילו וכבר הפכו למותג של ממש, ואפילו הזמנתן אותי לארגונים בהן אתן עובדות כדי להעביר את הסדנא, אז זו ההתזדמנות שלי לומר לכן תודה רבה מקרב לב על האמון.

מצאו כאן את המועד שנוח לכן להצטרף לתודעה מאפשרת.