יומן מסע - חלק שלישי - לבד ביוון

שלום חברות יקרות,

הגענו לחלק השלישי של יומן המסע,

תודה לכן על כל תגובה לחלקים הקודמים של היומן,

גם לאלו שבלב.

שימו לב - אל תקראו את המייל הזה בלי לקרוא קודם את החלק הראשון של יומן המסע.

לחצו כאן לקריאת החלק הראשון.

לחצו כאן לקריאת החלק השני.

מתחילות :)

.

סיימנו את הפרק הקודם אחרי הבכי המשחרר שהגיע אחרי התקף החרדה,

זה שהשלים את מלאכת הגוף של פריקת הקושי והכאב מן הגוף, ערב נסיעתי לחופשה ליוון.

היום אספר לכן על החופשה עצמה.

.

אני שוכבת במיטה, השעה 0200 בלילה. גיא מגיע הביתה אחרי שלא ראיתי אותו שבוע, במהלכו רכב בטיול אופניים עם חברים בקופנהגן (האמינו לי שזה סיפור שלם ומגניב ומלמד אבל אם גיא רוצה שיפתח בלוג / רשימת דיוור משל עצמו), וכשנחת בארץ באותו יום,

המשיך ישר לנגן באירוע באזור הדרום אם אני לא טועה, כבר לא עקבתי.

חיבקתי אותו חזק,

לא מאמינה שאני הולכת להיפרד ממנו בעוד שעתיים וחצי לעוד 5 ימים.

הוא עזר לי לארוז כי רציתי לנסוע עם תיק גב שהיה איתו בנסיעה שלו, והלכנו לישון.

.

בשעה 0430 התעוררתי, לקחתי את התיק על הגב, נישקתי את גיא ונישקתי את הילדים ואמרתי לעצמי:

את בחיים, בחיים אבל בחיים לא נוסעת יותר הרחק מהמשפחה שלך.

.

חברות הלב שלי היה קרוע.

אני בכלל מאמינה בתפיסות שלי שמרחקים גיאוגרפיים גדולים לא טובים לנו ביולוגית מאחר והגוף שלנו לא רגיל לזה אבולוציונית,

אני לא אשת קריירה שקופצת לחו"ל פעם בחודש חודשיים,

אני עובדת מהבית ולפעמים אני מרגישה שאני לא יוצאת ממנו כמעט אף פעם,

כך שהגוף והנפש שלי - זעקו.

.

נסעתי למגרש החניה של הרכבת, עליתי על הרכבת, ולאט לאט עלתה השמש. יש משהו בלראות את הזריחה, שתמיד מרגיש כאילו עשינו משהו נכון,

לראות את היום מראשיתו,

מכירות את ההרגשה?

.

כשצעדתי לתוך הטרמינל, שמתי לב לחיוך בלתי רצוני שעלה על השפתיים שלי.

החיוך הזה ביטא מילה שכל כך חשובה לי - חופש.

.

כבר שנים שאני ערה לקונפליקט שמתקיים בתוכי,

וכבר שנים שאני לא מנסה לפתור אותו ומיד אסביר למה.

הקונפליקט הוא ההיות שלי גם מאוד מאוד זוגית, אני אוהבת מאוד את גיא ואין אדם שאני נהנית בחברתו כמוהו, ויש תחרות רצינית, ואני גם מאוד משפחתית, ורק כשאני עם המשפחה הלב שלי מרגיש שלם ורך.

ולצד זה - יש לי בטבע יישות חופשייה מאוד.

אני אוהבת להיות לבד, אני נהנית מזה, מידת ההרפתקה גם אם אני סתם הולכת לבית קפה או לספריה או אפילו לסופר (בחו"ל הכוונה, צחקו עליי כמה שתרצו) - היא מעין זריקת חיות לתוכי שאין לה תחליף.

אני מעדיפה להיות עם המשפחה שלי כל יום בחיי מאשר להיות בלעדיהם,

אבל בלבד יש סם, ועבורי הוא קסום במיוחד.

הוא מחזיר אותי לעצמי, מזקק לי את המחשבות, פותח לי ערוצים שנסתמו.

לפעמים,

לחיות עם שני החלקים האלה בתוכי זה מאוד מבלבל, ושנים רבות ניסיתי למצוא את האיזון בינהם,

להבין איך הם משתלבים ביחד ובאיזה מינון.

אבל אז, ולמזלי די מזמן הבנתי,

שאיזון הוא לא מטרה מבחינתי.

הבנתי שהרבה פעמים שאנשים מחפשים איזון הם מחפשים מטרה,

הם מחפשים נוסחא קבוצה שעובדת,

בעוד המציאות, ובתוכה גם אנחנו, פשוט משתנים ללא הרף.

הבנתי שעבורי, החיפוש אחר איזון לעד ישאיר אותי מנסה לתקן את עצמי, ובגדול,

די הרפיתי ממנו.

.

לא בלי תלאות הגעתי ליעד שלי ביוון.

ועבורי, הוא היה פשוט חלומי.

היה לי שקט מאוד ולא מידי בודד,

היה לי נקי מאוד אך גם מאוד פשוט - הפשטות בטיול הזה היתה חשובה לי - מאוד לא רציתי פנפון או יוקרה, 

אלו בשנים האחרונות התחילו לייצר בי תחושה לא מספיק שלווה (אגב בארץ רוב המקומות הם או יוקרתיים או עלובים, לפחות ממה שאני מכירה. פשוט ומוצלח הוא מצרך יחסית נדיר, אם אתן מכירות תכתבו לי, ואם תרצו המלצה ממני על פשוט ונעים באר., כתבו לי).

היה לי חדר קטן ונעים,

עם ים ומלואו פרוסים לפניי,

שקטים ונעימים.

מעט מסעדות בסביבתי ובעיקר אווירה מאוד מאוד רגועה.

.

הרגשתי נפלא, וממש ראיתי את הגוף ואת התודעה לאט לאט לאט משתחררים,

אבל אז קרה הדבר הבא:

.

תראו, הבאתי איתי מחשב. אחרי תקופה ארוכה שהייתי בתפקוד מאוד נמוך היו לי הרבה מחוייבויות מקצועיות להשלים. חשבתי שיהיה מאוד רומנטי לשבת עם המחשב שלי מול הים,

ולעבוד לי בנחת מלאת השראה. 

אז ישבתי, 

הייתי בנחת והייתי מלאת השראה, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש מעין דריכות בגוף.

לא גאה בזה, אבל התעלמתי (הייתי באמצע להכין הדרכה מדהימה בעיני שאספר עליה בהמשך והייתי חמה על זה ממש), ופתאום, כעבור כמה דקות,

התחלתי לחוות כאב עז בלסתות שלי.

לא ידעתי מה העניין, אז סגרתי את המחשב והנחתי לזה.

.

ומאז, במשך כל אותו יום וגם למחרת, בכל פעם שעסקתי בעבודה, אפילו אם רק עניתי באגביות ובלי לשים לב(!) למייל דרך הטלפון,

התחילו לכאוב לי הלסתות.

ואני, שכבר השתוקקתי והרגשתי מחוייבת לחזור לעבוד, הבנתי - הגוף שלי מדבר ברור,

ומתפקידי - להקשיב לו.

הבנתי שהגוף שלי מסרב בכל תוקף לעבוד, ושכדאי לי מאוד לחדול להתנגד.

.

ומאז בעצם התחילה החופשה, כאשר עסקתי בשאלה אחת עיקרית - 

מה הכי בא לי ונעים לי ברגע הזה. וכך שכרתי אופניים ורכבתי לאורך החופים, עצרתי בחופים יפים, נכנסתי למים חופשיה כמו דג, עצרתי בבתי קפה ובטברנות על החוף, לקחתי אוטובוס לחוף מרוחק, 

ישנתי כשבא לי, קמתי כשבא לי,

הייתי באמת חופשיה.

אמנם מאוד התגעגעתי, אבל הייתי מאוד חופשייה.

.

בתחילת החופשה הגדרתי וכתבתי לעצמי מה מטרות החופשה מבחינתי, ואני ממליצה מאוד לעשות את זה. לא אשתף אתכן כאן כי זה כבר אישי מידי וגם לא משרת את מטרות המייל הזה, אבל עשיתי עוד רשימה -

מה עלול לפגום בהשגת המטרות האלה, ושם כתבתי:

רשתות חברתיות

נטפליקס

נסיון להספיק לראות הרבה מקומות

ומאלה, הקפדתי מאוד להימנע.

.

ביום האחרון של החופשה, 

ישבתי בבוקר מול הים, כתבתי לי את כל המסקנות ותחושות הלב שרציתי לקחת איתי מהחופשה הביתה, והצלילות שהייתי בה אפשרה לי הרבה כאלה.

כשהבטתי על המים האינסופיים, ניסיתי לקפסל אל תוכי את התחושה הזו של החופש,

שתישאר שלי גם כשאחזור.

למזלי, הבנתי מהר מאוד שזה לא אפשרי, שחופשה היא חופשה, וחיים הם חיים,

ואי אפשר לקחת ביס מאחד ולהעביר לשני, ושאם ארצה להטמיע ערכי חופשה בחיי,

אצטרך לפעול למען כך.

.

התחלתי במסע חזרה הביתה,

גם בו היו אתגרים לוגיסטיים כמו בהלוך,

אבל הזכרתי לעצמי שכאלה הם מסעות, יש בהם אתגרים,

וזה לא מקולקל, אתן מבינות?

כן, לפעמים הכל הולך חלק כמו חמאה, אבל כשיוצאים לדרך בהחלט נפגוש אתגרים, זה הסיפור.

אותי אישית זה מחזק וזה מאפשר לי לעשות.

.

כשעתיים לאחר שהגעתי הביתה התחילה להתרחב מתקפת הטילים על הצפון, ובאותם יומיים היו כנראה בערך 9 אזעקות אצלנו בטבעון.

עבורנו שכמעט לא חווינו אזעקות בשנה הזו זה היה המון.

האמת?

כשהיתה האזעקה הראשונה הייתי כמעט מאושרת.

הרגשתי כל כך בת מזל שהצלחתי להגניב את המסע הזה שניה לפני שהכל החמיר,

שבוטלו הלימודים,

ושיכולתי להיות ליד הילדים שלי ברגעים המתוחים האלה.

.

איך היה לי אומץ לנסוע?

בואו נאמר שהיו הרבה סיבות למה לא-

הרבה זמן לא נסעתי לבד,

קשה לי להיפרד מהמשפחה,

גיא בדיוק חזר,

שיקולים כלכליים,

היתה לי המון עבודה להשלים,

ועוד כמה סיבות שזה לא המקום לפרט אותן,

אבל אני מכירה היטב פחד ויודעת שפחד הוא שלב בנתיב בדרך לאומץ,

ושאם עובדים איתו נכון,

ושואלים את השאלות הנכונות,

הפחד, שהוא אנרגיה סופר חזקה ורגש מאוד עוצמתי,

הוא כח על,

חזק ביותר,

שיכול להוביל אותנו לעשות את מה שאנחנו רוצות באמת.

.

אחרי הרבה שנים שאני רוצה לעשות את זה,

הגשמתי חלום, והקלטתי את הקורס שרציתי להעניק לכן כל כך הרבה זמן:

"אמיצה - הנתיב האחראי מפחד לאומץ".

.

יש לי שיטה סדורה מאוד בת 5 שלבים למעבר אחראי ומחובר בין פחד לאומץ,

והיא עובדת לי ולאחרות על הכל!

על פחדים מנסיעות,

על הרצון באומץ לקחת החלטה אישית / משפחתית משמעותית,

על החלטות קריירה

וממש ממש על כל נושא.

.

בקורס הקצר והממש ממש שווה את זה אני מלמדת אתכן להבין את הפחד שלכן,

ולוקחת אתכן צעד צעד ב-5 צעדים פרקטיים לעבור בין פחד לאומץ בנושא שאתן תקועות איתו כבר יותר מידי זמן.

.

לא רציתי להוציא את הקורס הזה בתקופה כל כך מפוחדת,

זה כמעט הרגיש לי ציני,

אבל מתישהו הבנתי שההיפך הוא הנכון, ודווקא עכשיו הוא כל כך נחוץ.

גם עבור אומץ בתקופה הזו,

וגם כי התקופה הזו מאותתת לנו - החיים הם עכשיו.

הקורס קצר מאוד,

מדוייק מאוד,

פרקטי מאוד,

וגם עלותו נגישה - מאוד.

.בבקשה לחצו כאן והצטרפו אליי אל "אמיצה".

אני מעודדת אתכן ללמוד איתי את השיטה הזו,

לולא האומץ שלי לנסוע ליוון, הייתי מפסידה כל כך הרבה.

לצד המורכבות, לחיים יש הרבה טוב להעניק לנו,

בואו ניתן להם את ההזדמנות.

כתבו לי מה חשבתן על יומן המסע,

אני מאוד רוצה לקרוא אתכן.

חיבוק,

טלי.

לכל הפרטים על אמיצה לחצו כאן.