יומן מסע - חלק ראשון - עצירה.

שלום חברות יקרות שלי,

אני מקווה שהמייל הזה תופס אתכן ברגע של שקט,

נועם וקורטוב חמלה, כי זה תמיד טוב.

.

המכתב הזה נכתב יום אחרי ה-7 באוקטובר, חלק מאיתנו מחזירים נשימה, ולאחרים ייקח עוד חודשים או שנים להחזיר נשימה, וכולנו לא ננשום אותו דבר בטווח הנראה לעין.

אני בוחרת לכתוב לכן מייל שהכנתי כבר בשבוע שעבר אבל עוד לא הרגיש לי לשלוח,

והיום - הגיע זמנו.

במייל אספר לכן שבחודשיים האחרונים יצאתי למסע שלא תכננתי.

לא טיילתי בעולם, כמעט, 

והאמת שכמעט ולא יצאתי מהבית,

אבל למדתי הרבה, ואת מה שלמדתי אני שמחה לחלוק איתכן,

ביומן מסע בן 3 חלקים: עצירה, חרדה וחופשה.

וכהרגלי, אני שמה לעצמי תפילה בלב, שלפחות מילה אחת,

תפגוש לב אחד,

ותיתן לו בדיוק את מה שהוא צריך המתוק הזה.

מתחילות :)

.

חלק 1- עצירה.

.

ב20.8.24, כמעט סוף אוגוסט מצאתי את עצמי עם מחלה ויראלית סתמית, קצת גרון, קצת שיעול, קצת נזלת וקצת איכסוש כללי,

כזו שבכל יום מחכים שהיא תעבור, רק שפרט אחד קטן - היא לא עברה.

היא לא עברה בכלל,

ומאחר ושמעתי על הרבה אנשים סביבי שמצאו עצמם סביב המועדים הללו עם תחלואה פיזית תקועה זו או אחרת, חשוב לי לשתף אתכן במסע שלי שהוא מעבר לחולי הפיזי.

במקרה שלי הייתי במצב שבו כל יום קמתי בגדול בסדר,

ואז, בחלוף שעה או שעתיים, מצאתי את עצמי עייפה, מותשת, וחסרת כוחות לעשות כלום.

ממש כלום.

התסמינים הפיזיים התחלפו להם ואנחנו לא בקופת חולים אז לא אתאר לכן אותם,

רק אשתף שלקח לי זמן להבין בכלל שאני באמת חולה.

.

כמו עוד הרבה אנשים סביבי זו היתה מחלה עמומה, לא ברורה,

כזו שמחזיקה רגל אחת בשנה שחלפה וחולמת לצעוד את הרגל השניה בשנה שכבר רצינו שתבוא.

.

מאחר ולא נמצא הסבר רפואי מניח את הדעת לכך שאני חולה כל כך הרבה זמן,

והדיקור שעשיתי וכל הויטמינים שיפרו מאוד אבל הבריאות בוששה להגיע,

חיפשתי הסברים בתוכי.

אני מורה להתפתחות רוחנית, והיה לי מאוד חשוב להבין - למה האוזניים שלי סתומות? למה אין לי כח לכלום?

מדוע הגוף שלי לא מתגבר על הוירוס?

הייתי רוב הזמן במיטה,

עם מוטיבציה ליותר ותחושת תבוסה יומיומית -  

בכל בוקר חשבתי שהנה אני מרגישה טוב יותר, ולא - שוב לא היו לי כוחות להיות עם הילדים, שוב ביטלתי זומים עם המשתתפות בתכניות הליווי שלי,

שוב התיישבתי לענות למיילים ועניתי על מייל אחד וחזרתי לישון.

הייתי עייפה, מתוסכלת, ממורמרת,

רציתי להבין למה זה קורה לי.

.

ואני אגיד לכן משהו חשוב כאן שאני מבקשת שתיקחו - תוך ימים בודדים, פשוט הפסקתי לנסות להבין.

וזה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות,

ואני רוצה אתכן כאן איתי.

.

הכמיהה להבין למה קורה לנו מה שקורה לנו מתקיימת על הגבול הדק שבין מודעות בריאה לבין צורך בשליטה.

מודעות בריאה היא התבוננות, והיא מבורכת.

צורך בשליטה הוא צורך נואש להבין למה קורה לי מה שקורה לי, מתוך מקום שמבקש ומקווה לתקן,

ובעיקר מתוך שתי מחשבות שגויות בתכלית:

הראשונה - שמה שקורה לי הוא "קלקול" שאיננו אמור להתקיים (מי אמר?)

והשניה - שברגע שאבין מה מקורו, אוכל לתקן אותו (ממתי יש רק סיבה אחת לכל מסובב בעולמות הגוף-נפש-רוח?).

האמינו לי חברות,

לא היה דבר שרציתי יותר מלתקן את המצב הזה! 

הפסדתי את כל החופש הגדול עם הילדים שלי,

לא דיברתי ובטח לא פגשתי אף חברה במשך חודש ימים (אגב קוריוז קטן, יש לי חברות נפלאות אמיתיות, לבבות זוהרים וחמים וטובים וקרובים, אבל כל אחת שקועה בעולמה היא, והרגשתי מאוד בודדה, מאוד, אבל - וזה השוס -  מבלי לכעוס או להתאכזב מאף אחד, חוויה מיוחדת),

עברתי מהמיטה, לקצת לבשל, לדיקור, והביתה שוב, לנוח.

.

אבל - ברגע בו וויתרתי על להבין,

התחלתי להחלים.

ברגע בו וויתרתי על להבין,

אפשרתי לדבר שאני עוברת להיות במלואו.

ברגע בו וויתרתי על להבין,

נכנעתי.

נכנעתי לכך שאני לא נותנת ללקוחות שלי את המענה המיטבי (רובן אגב אמרו שלא שמו לב, אבל אני ידעתי מה אני מרגישה),

נכנעתי לכך שאני לא מבלה עם ילדיי בחופש הגדול (הייתי איתם בים פעם אחת) כמו שכל כך חשוב לי,

נכנעתי לכך שעצרתי פרוייקט חדש וענק שתכננתי לקיים בעסק שלי ושהפרנסה שלי נפגעת דרסטית,

פשוט נכנעתי.

.

וכשנכנעים, האלוהות נכנסת.

כשנכנעתי התחיל להתעורר בי החיוך שבפנים.

כשנכנעתי התחלתי להרגיש מושגחת,

כשנכנעתי התחלתי להיפתח (מהלב ולא מהראש) לאפשרות שההפוגה הזו מדוייקת עבורי.

.

אחד משיאי הכניעה היה הפנייה הנואשת שלי לרפואה הקונבנציונלית.

מבחינתי רפואה מערבית מיועדת לשני דברים עיקריים:

מצבי חירום ויכולות אבחנה.

פרט לכך, ולרוב, השילוב של רפואה טבעית ושל לבטוח ביכולות הריפוי של הגוף שלי מספיקים לי. 

אבל הפעם הוא לא הספיק, ולאחר ביקור אצל רופאה מחליפה לרופאת המשפחה שלי שהותיר אותי עוד יותר מיואשת,

מצאתי את עצמי פונה לרופאה שאני מכירה מהקהילה שלנו,

אמא מהכיתה,

ובייאושי, ביקשתי לבוא אליה שתראה אותי.

וזכיתי שם בריפוי בן שני אופנים - 

הראשון, הא ראתה אותי. 

על שולחנה היתה קוביית עץ ועליה היה כתוב - כאן מותר לדבר על הכל,

וכעבור רגע מצאתי את עצמי בוכה מולה,

בוכה ממש,

מספרת לה כמה אני מיואשת, כמה נמאס לי לקום שבועות חולה בכל בוקר מחדש, סיפרתי לה על בריחת שתן שסבלתי ממנה בימים של שיעולים אינסופיים ועל הדרך קיבלתי הפנייה לפיזיו רצפת אגן,

סיפרתי לה כמה קשה לי בעבודה, בבית, ובכלל.

והיא בדקה אותי בסבלנות אין קץ.

היא שוחחה איתי, היא הקשיבה לי, היא חשבה איתי.

היכולת להתפרק אל מול גורם נייטרלי וחומל היא מרפאה ממש.

מעניין אותי לחשוב, לו הייתי פונה בבקשת עזרה מחברה או מאדם קרוב אחר לפני כן, 

מרגישה עטופה במקום להרגיש לא מספיק,

האם הייתי מחלימה מהר יותר?

.

הריפוי השני שאני צריכה לכתוב לכן עליו אפילו שהוא לא קשור לעניינינו, היה יותר טכני,

אבל הוא פשוט הציל אותי, ואם הוא יעזור למישהי כאן ברגע האמת, אז הרווחתי.

אני אישית הייתי עם מצב של ליחה תקועה בכל מקום בערך, ריאות, גרון, אוזניים ומה לא.

בעצת הרופאה החכמה הכנתי לעצמי כוס מי מלח (3/4 כפית על כוס מים חמימים),

ומספר פעמים ביום שתיתי אותם דרך האף.

כן זה מגעיל, כן זה נגד האינסטינקט, אבל זה ה צ י ל אותי.

(מי שלא מבינה מה זה אומר לשתות דרך האף, זה בדיוק מה שזה. כמו שאנשים מסניפים חומרים יקרים למטרות היי, מה שבהחלט אין לי נסיון בו, אני הסנפתי מים. ממש לשתות, עד שהם מגיעים לגרון. וואו.)

.

השיפור היה כל כך מהיר,

החשק העז שלי לחיים חזר,

ולפתע הרגשתי שעוד שניה והקיץ נגמר,

אני גמורה גם כן, ובהחלטה של רגע,

החלטה מדהימה שאספר עליה במייל הבא,

החלטתי -

אני ואנוכי, שזו בעצם רק אני - נוסעות לחופשה ביוון, ומיד.

.

הכיסים המאותגרים אחרי שנה של מלחמה בבית של מוסיקאי שעובד בתחום האירועים (בעלי היקר) וחודשי מחלה שלי, כל המטלות שחיכו לי במשך חודש ימים של השבתה,

רגשות האשם על שלא פינקתי את הילדים כמו שרציתי בקיץ הזה,

כולם נעמדו מולי ואמרו לי לא לנסוע.

אבל כשהבת שלי, דניאלה המתוקה, בת 8 היום,

אמרה לי : "אמא אין לך אומץ לנסוע לבד ליוון",

הבנתי - אני נוסעת.

וכך ב12.9.24 הזמנתי לי,

לעצמי בלבדי,

חופשה ל.17.12, 

שהוגדרה על ידי : חופשת שיקום.

.

על מה היה בחופשה הזו, 

על ההבנה העמוקה שהגיעה מאליה על מה המחלה הזו באה לתת לי, ועל ביקור קצר ומסעיר מאוד של התקף חרדה מפתיע ונדיר בין לבין,

אספר לכן בחלק הבא של יומן המסע הזה.

בינתיים אני שולחת אתכן להיכנע באמת למה שתקוע,

כי אחרת.. הוא יישאר תקוע לעוד זמן רב.

.

מי שיש לה את קלפי אפשרויות נפתחות יכולה להוציא קלף ולשאול:

מה המסר הגבוה עבורי כעת?

או

מה יאפשר לי להיכנע?

או

מה הלב שלי מבקש עכשיו.

.

מי שאין לה את קלפי אפשרויות נפתחות מוזמנות להיות חכמה עד מאוד ולהנות מהטבת ראש השנה, כזו שיכולה לתת רק בעלת עסק שהעסק שלה עצר לכמעט חודשיים ונותנת הנחות ענקיות כדי לשקם את נזקי המחלה לחשבון העסקי ;) 

או במילים אחרות - הנחות מפליגות לגמרי,

הכניסו את הקופון - שנהטובה1 והיווכחו בעצמכן :) כאן לוחצות על הקישור.

חיבוק גדול חברות יקרות

אוהבת אתכן

התגעגעתי,

כתבו לי.

לקריאת החלק השני של יומן המסע הירשמו לרשימת התפוצה שלי- לחצו על הקישור הזה.

במידה ולא קיבלתן, כתבו לי במייל : info@taliwittenberg.com