זה לא היה צריך לקרות. סיפור אמיתי.

היא ישבה מולי, וסיפרה לי על העוול הנוראי שעשו לה בעבודה. היא לה תפקיד מהמם, והיא נתנה את הנשמה שלה לארגון הזה, ולבוסית שלה. תמיד כולם עפו עליה ועל הפרוייקטים שהיא ניהלה, אחראית, חדה, מדוייקת, היא היתה היחידה שקיבלה פרחים למשרד מלקוחה והיא היתה כל כך גאה בזה, בצדק. ופתאום, אחרי חודש שהיא לא היתה כל כך היא עצמה, בשילוב עם שינוי ארגוני שנעשה בלי קשר, הופס - היא מצאה את עצמה מחוץ לארגון.

כנראה שהיו שם גם כמה פוליטיקות שהיא לא היתה ערה אליהן. היא יצאה עם הארגז ביד, כמו בסרטים האמריקאיים.

וגם... עם קיטבג עצום של כעסים, כאבים ורגשות אשם, על איך היא פישלה בלי להיות "על זה" (מישהי מכירה את ההרגשה? אני כן!!) ובעיקר, עם הידיעה הברורה שזה לא היה אמור לקרות. זה לא היה הנתיב. היא היתה אמורה להמשיך להתקדם, שם או בארגון אחר, ואיך יהיה לה פרצוף לבוא לראיונות עכשיו אחרי שפיטרו אותה? השמועות הרי טסות כל כך מהר בתוך התחום שלה.

התפקיד שלי (ולטעמי של כולנו) הוא לעולם לא להגיד למישהי דברים כמו: "זה היה אמור לקרות" או משהו כזה שמרדד את החווייה שלה. למה לא כדאי לומר את זה?

א. כי אני לא יודעת. ב. כי מי שמי? מי אני שאגיד למישהו שמשהו גרוע שקרה לו הוא בכלל לטובתו?

בעיני זו יהירות במסווה של רוחניות.

מה שכן יכולתי לעשות, זה להקשיב לה, לתת איתה מקום לרגשות שלה, להסכים יחד איתה להרגיש את זה, את כל קשת הרגשות המורכבת שזה הביא (קנאה, כעס, אשמה, פחד, אכזבה, תסכול, האשמה עצמית ועוד ועוד).

לא ביקשתי ממנה להרגיש את כל מה שעלה כי מה שקרה היה תקין, אלא כי זה כבר קרה, וללהרגיש את הרגשות שאנחנו לא רוצות להרגיש, יש תכלית הרבה יותר חזקה מלשטוף פנים ולהמשיך הלאה.

בפגישה אחרי היא כבר באה אחרת לגמרי. היא אמרה היא הבינה שהפיטורים האלה היו גועליים, אבל הם היו הדבר הכי מדוייק שהיא יכלה לבקש לעצמה, (שימו לב שזה בא ממנה) רק שהיא לא תכננה את האופן בו זה יקרה, וכשזה קרה, היא כמעט לא שמה לב שזה בדיוק מה שהיא היתה זקוקה לו.

הרי שנים היא אומרת לחברות שלה שהעבודה הזאת שואבת לה את הנשמה, ושהמחוייבות הרגשית שלה שם גומרת לה על חיי המשפחה ועל היכולת שלה להיות עם הילדים בשקט, בנינוחות כמו שהיא אוהבת.

הופתעתי כי זה היה מאוד מהיר. אנשים במצבים האלה יכולים לשהות חודשים וגם שנים.

אבל בגלל שהיא היתה מהירה, אני אזרז את זה גם לכן.

ההבדל בין ג. לבין מי ששהתה שנים בתחושת ה"משהו התקלקל לי" היתה ההסכמה להרגיש ולהיות עם מה שקרה.

אני חוזרת כי זה חשוב: ההסכמה להרגיש.

לו היא היתה עוסקת רק בהתנגדות ובכעס, מוכיחה ומסבירה לעצמה ולכל מי שהיה מוכן לשמוע כמה המצב לא תקין, כמה זה קלקול בסדר היקומי, כמה עוול הם עשו לה, כמה היא היתה אמורה להיות במקום אחר, היא לא היתה יכולה לעבור את הטרנספורמציה. טרנספורמציה (שינוי פנימי משמעותי) אפשר לחוות רק שמסכימים לנכוח באופן מלא בחוויה, כפי שהיא. לא בחוויה שרצינו לחוות, אלא בחוויה שכבר קרתה.

*זווית ההתפתחות הרוחנית**

מתוך הסכמה מלאה לחוות את מה שכבר קרה, אנחנו נחווה חוויה של אחדות עם היקום. לא אני נגדו והוא נגדי, אלא משהו משותף. כשאנחנו בחוויה הזו, נפתחות יחסית במהירות שדה רחב וחדש של אפשרויות.

יש לנו זכות בחירה (תלוי בחשק ובפניות ובידע שיש לנו), אם לראות אירועים כהתרחשות ארצית נטו, או להתייחס לזה כאל עוד הזדמנות לללמידה ולגדילה, ואז אנחנו בעצם ממנפות - משתמשות במשהו שכבר גם ככה קרה כדי לגדול ולהתפתח, גם אישית וגם רוחנית, כי אנחנו מגבירות גם חוויית אחדות עם היקום באותה ההזדמנות.

התפתחות רוחנית זה בחיים האמיתיים, והקלקול שלכן הוא גם התיקון שלכן. הסיפור שותף לבקשתה של ג. עם שינוי פרטים שעלולים לזהות אותה. . אמנם סיפרתי פה סיפור של מישהי אחרת, אבל יש לי הרבה מה להזדהות איתה. בשנה האחרונה קרו לי הרבה דברים שממש לא הסכמתי אליהם. אני מתורגלת בעבודת התפתחות רוחנית, והרבה פעמים נעזרתי בכלי של ההסכמה, וזה ממש עזר. אבל הרבה מאוד פעמים לא נעזרתי בו, ואכלתי חצץ. . ספרו לי אם ההסכמה זה משהו שאתן משתמשות בו ועוזר לכן, ומי שרוצה מוזמנת להאזין לפרק על קלף ההסכמה מהפודקסאט של קלפי "אפשרויות נפתחות", הוא עושה הרבה סדר ונותן כלים מרגיעים. שלכן,

טלי ויטנברג.