היי חברות,
השעה 07.15 בבוקר,
קמתי בשעה 06.31 לעוד בוקר סוער במזרח התיכון,
ונזכרתי בסיפור ששינה את חיי.
.
כשהייתי ילדה גדלתי בכפר סבא, בדירת 4 חדרים נחמדה במרכז העיר.
מבחינה נדלנית לא היה לי על מה להתלונן,
זה היה נחמד, כל החברים שלי גרו בדירות כאלה ברחוב שלי,
וכולנו יודעים שהיום דירה בכפר סבא זה כמו דירה במנהטן, כן?
.
כך או אחרת, כשעליתי לחטיבת הביניים התחילו ללמוד איתנו חברים מחוץ לכפר סבא, מהמושבים הסובבים אותה,
ומפה לשם אלו נהיו חבריי הטובים.
מצאתי את עצמי נוסעת אחרי בית הספר באוטובוסים צהובים למושבי דרום השרון,
ולמדתי להכיר יישובים שלא הייתי בהם מעולם.
.
וביישובים הללו, פרט למרחבים פתוחים ומכולות ליד רפת,
החברים שלי גרו בבתים.
בתים קטנים או גדולים,
על האדמה,
תמיד עם חצר קסומה.
נשביתי בקסם.
.
אני ממש זוכרת את עצמי שנים אחר כך יושבת בחדר שלי,
שהיה מתוק, על החלון עם הסורגים על הכביש הראשי,
ותוהה - איך?
למה ההורים שלי בחרו לגדל אותנו בדירה בתוך עיר?
אילו מין חיים הם אלו?
.
30 שנה קדימה.
.
אני גרה בביתי היפה במושב בשרון, הגשמתי את החלום שנטווה אי אז בין מדורה לטיול בשדה.
בנינו בית, הבנק גיא ואני, בית מקסים,
עם חצר רחבת ידיים, ביישוב מקסים, עם שכנים טובים,
"ריפאתי" את הפצע ואפשרתי לילדיי לגדול כמו שאני רק חלמתי ו...
משהו לא עבד שם.
משהו חרק.
הפנטזיה הוגשמה והלב לא שקט.
זה אגב, קורה הרבה. לא לי, בכלל.
.
מצאנו את עצמנו גיא ואני ניצבים בפני צרה של עשירים - בנינו את בית חלומותינו ואנחנו רוצים לגור במקום אחר לגמרי.
כל הבית עוד מריח חדש,
המרצפות הן הכי יפות בעולם, באחריות, את הארונות באמבטיה גיא בנה בעצמו, תוצר של חוג נגרות בימי הקורונה העליזים (מתגעגעות?),
והמטבח הכי יפה בעולם, כמו בחלום.
בבית הזה הרגשתי כמו נסיכה,
אבל רציתי לעבור למקום מגורים אחר לגמרי.
.
זו אולי היתה צרה של עשירים,
אבל היא לא כאבה פחות.
הרגשתי את כל הרגשות בעולם -
טיפשה ששכנעתי את גיא לשים את כל הכסף שלא היה לנו על החלום שהיה בעיקר שלי,
חסרת אחריות שלא בדקתי את המגורים במקום טרם הבניה,
ילדה מפונקת שכלום לא טוב לה ותמיד רוצה יותר,
ועוד הרבה מחשבות לא יפות שלא הגיע לי לחשוב עלי.
.
אבל האמת היא שהיחסים שלי עם עצמי טובים, אני אוהבת אותי ומעריכה אותי והמחשבות המעליבות הגיעו לביקור קצר מועד בלבד.
רק שהיתה לי בעיה אחרת - הייתי תקועה.
.
מי עובר בית שנה אחרי שסיים לבנות? לא עוזבים כך בית, במקום בו אני רוצה לגור אין אין אין בתים, כך כולם אומרים, ובעיקר אין מקום במערכת החינוך, הרי רק השנה 80 ילדים נשארו מחוץ למערכת עקב ביקוש יתר, ומי אמר ששם יהיה לי טוב,
ואין לי לאן לעבור, ואני כלואה בארמון היפה שלי עם הווה שאני לא מוכנה להמשיך יותר (היו לנו שם כמה בעיות טכניות קריטיות, לא בבית המושלם, אלא בקונסטלציה של מגורים וחינוך, זה לסיפור אחר)
.
תוך כמה ימים,
באמת במזל גדול,
נזכרתי שאני הקמתי עסק שנקרא אפשרויות נפתחות,
וממש לא קוראים לו "אין אפשרויות והכל תקוע",
ושינסתי מותניים לעבודת תודעה.
.
וכאן אני רוצה לעצור רגע -
חברות יפות וחכמות שלי.
אני אדם פרקטי, אני מזיזה הרים.
אבל שום פרקטיקה לא עובדת כשהתודעה חסומה ודחוסה.
תמיד תמיד תמיד - קודם להרחיב תודעה.
לא בכל דבר, לא לפני שאני הולכת לסופר או לפני שאני מכינה מרק.
לפני שאני מנסה לעשות משהו שמאתגר לי,
קודם כל עבודת תודעה.
כלומר לפני מציאת פתרון טכני, חיפוש דירה, חיפוש שוכרים, חיפוש מקום במערכת החינוך, שכנוע עצמי שמותר לי לעזוב, קודם התודעה.
.
אז ישבתי, וכתבתי את כל המחשבות והעובדות שתקעו לי מקלות בגלגלים.
והרשימה שלי נראתה בערך כך: (הכינו כזו גם לעצמכן ולכו איתי בתרגול)
לא עוזבים בית שבונים
אף אחד לא אמר שבמקום הבא יהיה לך טוב יותר
אין בתים בטבעון
זה טיפשי לעבור שוב לשכירות
אין ולא יהיה מקום במערכת החינוך האנתרופוסופית
שיקול הדעת שלי מסתבר שלא הגיוני
לא עוברים שנה אחרי מעבר כל כך דרמטי
לא מטלטלים כך משפחה
כל הסיבות ללמה לא, היו שם.
ואז לקחתי עט בצבע אחר,
ובסופו של כל משפט שמתי סימן שאלה צבעוני.
(הערה: זו אחת הפרקטיקות הבסיסיות ביותר של תודעה מאפשרת שמייצרת לנו חופש מתפיסות שמגבילות אותנו, אחר כך אנחנו עוברות לטכניקות שמאפשרות לתודעה שלנו להתכוונן ולתמוך בנו במציאות החדשה שאנחנו מבקשות לקיים)
לא עוזבים בית שבונים?
והתחלתי לענות - מי אמר? למה בעצם לא עוזבים בית שבונים? האם זה קול של אגו או קול הגיון? האם אני מסוגלת להתגבר על הבושה של לומר טעיתי, או שאני מתכננת לחיות לא כמו שאני רוצה כדי לא להודות בטעות?
יש אנשים שבכלל בונים בית להשקעה, אולי עשיתי השקעה? אולי זו לא טעות? אולי אני חופשיה לנוע לאן שמרגיש לי נכון? אולי האהבה שלי לבית לא חייבת להיות גם אחיזה בו?
אין בתים בטבעון?
הרי אנשים כל הזמן עוברים דירה החוצה ופנימה לטבעון נכון? למה שאני לא אהיה אחד מהאנשים האלה? גם בתל אביב אמרו לי שאין בתים וגרתי שם באושר 13 שנה,
הרי המשפט אין בתים בטבעון לא אמיתי נכון? יש רחובות, יש בתים, בחודש הקרוב יעברו לשם אנשים, למה שזו לא תהיה אני?
.
וכך חברות עשיתי משפט משפט,
עברתי והגמשתי את התודעה שלי עוד פעם ועוד פעם,
רציתי לבוא פתוחה, נקייה,
הבנתי שהדחיסויות הרגשיות שלי יוצרות לי דחיסויות מחשבתיות שתוקעות אותי במקום,
ובחרתי להשתמש בתודעה היפה שלי, לאוורר אותה, ולתת לה לתמוך בי כדי לאפשר עבורי משהו יותר טוב.
אף על פי שהיה לי משהו טוב בידיים.
.
זה היה לפני שנתיים וחצי,
וכבר שנתיים אנחנו אחרי המעבר,
ששינה את חיינו
בכל
מובן
שהוא
ולטובה.
.
הרבה יותר ממה שיכולתי לקוות או לדמיין,
ולולא הגמשת התודעה שלי,
זה פשוט לא היה קורה.
.
אני מספרת לכן את הסיפור הזה כי הקורס הדיגיטלי תודעה מאפשרת,
מכונה משומנת של ייצור סיפורים ומהלכים דומים וגם הרבה יותר מלהיבים מזה שאני סיפרתי,
נמצא בהטבה חתרנית עד מאוד עד מחר בלבד - של 60 אחוז הנחה.
.
אני מספרת לכן את זה כי יש לי ערימות של סיפורים מופלאים,
ואני רוצה עוד ערימות, לא כי אני גרידית, כי אני יודעת שיכול להיות לכן טוב.
.
חברות אהובות,
התודעה היא המלכה.
רגלינו לא ידרכו במקום בו תודעתינו טרם ביקרה.
אז בואו ניקח את התודעה שלנו לאן שאנחנו רוצות להגיע.
הקורס מתאים לך אם את:
רוצה ללמוד טכניקות קלות מאוד, פרקטיות מאוד שיעזרו לך לצאת ממצבי תקיעות ב no time.
מבקשת לחיות טוב גם ובעיקר בתקופה הזו, זה שהעולם דוחס לא אומר שאת גם צריכה להידחס.
עומדת לפני שינוי משמעותי או רוצה לייצר אחד כזה, ורוצה להגיע אליו fresh, עם תודעה צלולה ובהירה של אפשרויות נפתחות, ולא עם רשימת פחדים ומגבלות.
מכאן מגיעות לתודעה מאפשרת, ההנחה כבר בפנים.
יש לי הרבה מכתבים יפים,
ואני רוצה מכן עוד כאלה:
.
.
שימו לב -
עד שתיפתחנה שוב תכניות הליווי איתי (ואין לי מילים לומר כמה אני שמחה שאתן מחכות וכותבות לי, זה יקרה בקרוב),
זו הדרך הכי עמוקה ומקיפה שלכן ללמוד איתי את אפשרויות נפתחות.
אוהבת אתכן,
מקווה שכל מי שצריכה תפתח לה את האפשרות הזו.
חיבוק ענק,
כתבו לי,
טלי.
בואו איתי,
אנחנו הולכות להעביר ביחד 5 שעות שיתנו לכן כל כך הרבה יותר מ-5 שעות בנטפליקס / Ynet / פייסבוק ודומיהם.
Comments