איך לפעול מתוך נחת?

במטבח האהוב והחם של חברתי הטובה אפרת, יש שלט שכל עין נמשכת אליו ומשתהה עליו כשמגיעים אליה הביתה.

ועל השלט הזה כתובה מילה אחת,

והמילה היא "נחת".

העין נמשכת לשם כמו שהיא נמשכת לתמונה של ערסל על חוף ים אקזוטי,

או כמו שהיא נמשכת לתמונה של אישה קוראת ספר על כורסא נוחה בתאורה עמומה עם כוס יין לידה.

כמו שהיא נמשכת אל כל דבר שכמו לוחש אלינו:

יש שקט, יש זמן, יש נחת.

.

אשתף אתכן שמידי פעם מבריק לי רעיון, והוא מרגיש מעולה:

במקום להגיד לעצמי כל הזמן שאין לי זמן, כי הרי "באמת" אין לי זמן,

אני עמוסה בגידול ילדים, אחזקת בית, החזקת עסק, וכמובן ההחזקה הגדולה ביותר - עצמי, זו שפעילה במעבד הפנימי כל הזמן ושואבת אנרגיה גם כשלא שמים לב.

אולי אני אנסה פשוט להגיד: יש לי זמן.

כן, יש לי זמן.

לא אנסה לאמת את המשפט הזה במבחן המציאות, פשוט אגיד לעצמי שיש לי זמן,

ואתן להרגשה הזו להיות בתוכי.

או אז,

אז אפעל מתוך נחת, בשלווה, אהבה ממה שאני עושה במקום לנסות לסיים את מה שאני עושה,

ואחווה קצת יותר.... נחת :)

.

מה דעתכן? אפשרי לנו?

אם כן, אז בואו ננסה ביחד, בנחת, להבין - איך אפשר לקצר שיעורים רוחניים?

ואף על פי שלקצר עשוי להישמע מנוגד למילה "נחת", בעצם, זה עובד מעולה ביחד.

תכף תראו איך.

מתחילות :)

.

לפני שאנחנו מבינות איך מקצרים שיעור רוחני,

בואו ניישר קו על מה זה שיעור רוחני.

גזרו ושמרו:

שיעור רוחני הוא למידה שהנשמה שלי מבקשת ללמוד באמצעותי.

בפועל, בחיי היומיום שלי, השיעור בא לידי ביטוי באיזשהו רגש שחוזר בחיים שלי שוב ושוב ושוב.

הנחת המוצא היא,

שכבנות אדם בריאות, אנחנו הרבה פעמים ננסה להתגבר על רגשות קשים או לחמוק מהם.

לפעמים זה מצויין.

אבל אם הנשמה שלנו מבקשת מאיתנו באמת לחוות את הרגש הזה, ללמוד אותו במלואו,

יכול להיות שכוחות ההתגברות שלנו הם מעט בעוכרנו.

ואז, אנחנו חוות שוב ושוב את אותו רגש, עד שכבר נמאס לנו :/

.

יהיה קל יותר להדגים.

רק קחו בחשבון שהחיים הם דבר מורכב ודוגמאות הן דבר מושטח.

.

קחו את דנית.

כשהיא למדה את ספירלת ההתפתחות שלה,

היא התחילה עם תרגיל הבסיס של עבודה על ספירלת ההתפתחות,

ומילאה בטבלה אירועי חיים משמעותיים שלה, לפי ההנחיות.

לאחר מכן היא התקדמה עמודה אחת שמאלה, שם היא התבקשה לתעד את הרגשות המרכזיים שהיא חוותה בכל אחד מהאירועים הללו.

לאחר מכן, כשסיכמה את הנתונים לפי הטכניקה,

היא זיהתה שאחת החוויות הרגשיות החוזרות הכי בולטות (זוכרות את ההגדרה של שיעור רוחני בצהוב למעלה?),

ללא קשר לשונות מוחלטת (!!!!) בין האירועים עצמם,

היה תחושה של "לא סופרים אותי".

.

לגלות את השיעור הרוחני המרכזי, זה גם עצוב, גם מזכך, גם מקל.

זה עוזר לנו לראות שיש איזשהו קשר בין כל החוויות שלנו,

שיש סנכרון מסויים,

והחלק הכי טוב מגיע כאשר לומדים לזהות את המעכבים ואת המקדמים בספירלת ההתפתחות.

ועכשיו בעברית:

ברגע שאנחנו לומדות מה מקצר לנו שיעורים רוחניים ומה מאריך לנו שיעורים רוחניים,

ממש קל לנו להסתכל אחורה ולראות איך אותן חוויות רגשיות פחתו לאט לאט ולפעמים גם נעלמו כשעבדנו עם מקדמים של הספירלה,

ואיך חוויות אחרות גדלו והתעצמו כשפעלנו בדרכים אחרות, שהן מעכבות את העלייה בספירלה.

.

אז נחזור לדנית.

בתור בחורה מודעת, מחוברת, עוצמתית, מתפתחת, היא פעלה המון לטובת עצמה ולטובת ההתפתחות שלה:

היא חיזקה את עצמה, את הבטחון שלה, למדה לאהוב את עצמה,

היא למדה לשחרר את התודעה שלה, ובאמת חוותה הקלה רבה בהתמודדויות הרגשיות עם השנים. ועדיין, ה"לא סופרים אותי" הרגיש כאילו הוא נשאר ממש סטטי.

דבר אחד גדול וחשוב היא אף פעם לא ניסתה לעשות, ורובנו לרוב לא עושות:

היא לא ניסתה להתמסר לרגש החוזר הזה באופן מלא.

כלומר.

אם הנשמה שלה מבקשת ללמוד את אותו רגש,

וללמוד זה אומר להרגיש אותו,

על מלא,

ודנית בעצם חיזקה את עצמה כדי להתעלות עליו,

אז הנשמה פשוט תבקש לעצמה עוד ועוד ועוד הזדמנויות ללמוד אותו, ללמוד: איך זה באמת מרגיש?

(הפסקה מתודית קטנה - הלימוד הוא הרבה יותר מפורט ומעמיק, קחו בחשבון שאנחנו במייל כאן).

.

אז אם לדנית, באופן הכי אנושי שיכול להיות,

כבר נמאס להרגיש שוב ושוב את אותם רגשות חוזרים שכביכול או לא כביכול כבר ממש לא תואמים את כל הדרך האישית שהיא עברה,

ואם היא כבר הבינה,

שזה שיעור רוחני חוזר שלה,

אולי היא שואלת את עצמה,

איך אני יכולה כבר לסיים את השיעור הרוחני הזה?!!?

ואם היה לי מדור עצות בעיתון,

ודנית היתה כותבת אליי למדור העצות, אז אולי,

הייתי עונה לה כך:

.

דנית יקרה, תודה רבה על פנייתך למדור.

ראשית אני רוצה לחזק אותך על דרכך: כל העבודה שעשית לא היתה לחינם.

היא היתה מבורכת, וראי כמה טוב היא כבר הביאה לחייך.

כל מה שעשית עד היום,

בנה אותך, את האישיות שלך, ביסס והעצים את המערכת הרגשית שלך, לכדי אדם שיודע לעבור דברים, וזה מאוד מאוד חשוב.

כמו כן, זה ישרת אותך במה שאת מבקשת לעצמך: לחוות התקדמות או הקלה אל מול השיעור הרוחני החוזר שלך.

.

וכעת, לבקשתך. במכתבך ביקשת לסיים את השיעור הרוחני הזה.

חשוב לי שנבין ביחד דנית, לסיים שיעור רוחני זו יכולה להיות שאיפה, אבל זו לא יכולה להיות מטרה.

גם בתהליך שלנו, בו אנחנו לומדות לעבוד טוב יותר עם השיעור הרוחני שלנו,

אנחנו לעד תלמידות.

אם "סיימת" שיעור רוחני או לא, תוכלי לדעת, וגם אז רק אולי, ביום האחרון לחייך.

כך שזו בכלל לא המטרה.

המטרה שלנו היא לקצר, להקל, לעבוד נכון יותר עם השיעור הרוחני,

כך שהחוויה הרגשית הזו, שכבר מאסת בה,

תופיע עם הזמן פחות ופחות,

תחווה אצלך כקלה יותר,

ותוכלי להמשיך ולהתפתח דרך רגשות אחרים, באפיקים אחרים.

כן,

בהחלט יש סיכוי שהחוויה הזו של "לא סופרים אותי", תמצה את עצמה.

.

וכעת לשאלה - איך עושים את זה?

ראי דנית,

אם הנשמה שלך מבקשת שוב ושוב לחוות דרך את התחושה שלא סופרים אותך,

ואת רוצה למצות את הלמידה הזו,

אז הבקשה שלי אליך היא,

להרגיש שלא סופרים אותך באופן מלא.

מה זה אומר בפועל?

בפעם הבאה שאת מרגישה את התחושה הזו,

אז במקום להזכיר לעצמך כמה את אהובה,

במקום לומר לעצמך שזה אצלך בראש,

במקום לומר לעצמך שכך או אחרת לא התעניינת בקרבה הזו,

קחי לעצמך רגע:

דקה או חמש דקות,

בישיבה או בשכיבה או בשירותים של המשרד,

ותני לעצמך להרגיש שלא סופרים אותך,

מ ב ל י ל ה ת נ ג ד.

.

מבלי לנסות לרכך את הרגש, מבלי להרגיע, פשוט לחוות את הרגש הזה כפשוטו.

ברגעים הראשונים זה לא יהיה לך נעים, אבל אחר כך את תחווי הקלה.

הרגש החוזר הזה כל כך שנוא עליך,

ואת מנסה לזרוק אותו מהחלון אבל מגלה בכל פעם שהוא התחבא מתחת למיטה,

והרי ידוע: מפלצות הרבה פחות מפחידות כשמדליקים את האור.

.

את נותנת לרגש הזה להיות בתוכך, שמה לב מה הוא מעורר בגוף שלך, בלי לנתח את זה ובלי לשפוט את זה,

וכן, את מרגישה עכשיו שלא סופרים אותך, ואת בוחרת להמשיך להרגיש את זה כדי לרפא משהו בתוכך.

זו ההרגשה הכי מגעילה בעולם, וזה כואב,

אבל זה מה שאת מרגישה עכשיו, וזה אפילו מצויין.

כי אם את מרשה לעצמך לחוש את זה, בלי לברוח, וכך המערכת שלך, כולל הנשמה שלך,

יכולות לזכות להשלים את השיעור הזה.

.

אם תהיי "על זה" דנית יקרה,

את תראי.

אחרי כמה פעמים כאלה, פתאום לפתע, את תחווי הקלה גדולה:

או שהרגש הזה יגיע פחות, או שאירועים שמזמינים את הרגש הזה יתרחשו פחות,

או שכשהוא מגיע הוא יהיה קליל יותר וקצרצר יותר,

או - כולם ביחד.

בהצלחה לך דנית :)

.

ואת טלי, אני אומרת לעצמי בעודי עונה לדנית הדמיונית שעבורי היא ממש אמיתית כי פגשתי כל כך הרבה דניתיות מתוקות שכאלה?

מה איתך?

מה עם השיעור שלך?

אולי תנסי בעצמך לקצר אותו כמו שלימדת את דנית?

ואולי תשתפי גם את הקוראות שלך בזה בזמן אמת?

או קיי, אמרתי לעצמי, אשתף אתכן.

.

אחד השיעורים שאני עובדת עליהם לאורך ספירלת ההתפתחות שלי לאורך השנים הוא שיעור הסבלנות.

הסבלנות של כל אחת מאיתנו שונה. עבור כל אחת המרכיבים של השיעור הם ייחודיים ומרוצפים באופן אחר.

הסבלנות הספציפית של מורכבת מ:

היכולת/ הקושי להיות בקצב איטי, דבר המנוגד לקצב המהיר הטבעי שלי,

היכולת / הקושי להתאפק מלקבל את מבוקשי או מלקבל תשובה כל שהיא,

היכולת / הקושי לשאת חוסר שליטה שלי במצב,

ובמקרים מסויימים, נוסף שם גם קורטוב אכלו לי שתו לי, שבו אני כועסת על הסביבה שלא מספיק דואגת לי.

.

אלה המרכיבים בפשטות ובקצרה של שיעור הסבלנות שלי.

.

פגשתי אותו כל כך הרבה פעמים בחיים שלי.

כתלמידה בבית הספר, במשפחה, בצבא, מול חברות, בעבודות בהן עבדתי, בעסק שלי, מול גיא ועוד ועוד.

לפני כחודש, כשעברנו דירה מיד חנה לטבעון (סיפרתי על זה במייל קודם אם תרצו אשלח לכן),

עברנו כי התפנה מקום בבית ספר שרצינו.

אממה,

כשכבר הגענו למושבנו החדש, התגלעה אי הבנה עצומה בינינו לבין בית הספר,

וכך יצא שבמשך עשרה ימים שלמים היינו בחוסר וודאות ממש ממש גדול לגבי השתלבות אורי שלי בבית הספר.

היינו חדשים ביישוב לא מוכר, והרגשתי חוסר אונים.

ההמתנה לתשובה היתה קשה לי, רציתי שזה יסתדר במהירות, הרגשתי שפגעו בי ובנו, לא כל כך היה לי עם מי לדבר,

ובעיקר הרגשתי חוסר שליטה קיצוני!

בסופו של עניין הכל הובהר ונפתר על הצד הטוב ביותר,

וכעת אנחנו מתמודדים עם סיטואציה ממש דומה וגם ממש ממש ממש שונה לגבי הבת שלנו.

מאוד מאוד יפה לראות,

שבספירלת ההתפתחות כמו בספירלת ההתפתחות,

כשאנחנו עובדות,

אנחנו יכולות למצוא את עצמנו שוב ב"שידור חוזר" של מה שכבר חווינו,

אבל הרבה יותר קל:

בהתמודדות הפעם אני נינוחה יותר, מקבלת יותר, קורבנית פחות.

וגם העולם הכביכול חיצוני לי, עדין יותר.

אין קונפליקט, אין אי הבנה.

יש אמפתיה, ורצון לעזור,

וכל הסיטואציה רכה יותר ונושמת יותר.

(שימו לב גם אצלכן. כשהייתן בנוכחות מלאה עם הרגשות שלכן ושהיתן בתוכם, כמו שהסברתי קודם ל"דנית", בפעם הבאה המופע לרוב יהיה קליל יותר)

.

אם אני רוצה לנסות (זה תמיד רק לנסות) לקצר את השיעור הרוחני שלי,

אני יכולה לשבת,

כמו דנית,

לבדוק עם עצמי מה אני מרגישה ביחס למצב הזה,

וממש לתת לרגשות הללו לשטוף אותי, בלי שום מסננת, בלי שום התעלות.

פשוט לחוות אותם במלואם.

וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות גם עכשיו,

ואתן?

.

עד כאן להיום, כתבו לי מה חשבתן ומה הרגשתן,

ואם ניסיתן מה שהצעתי.

חיבוק גדול,

טלי.

**אם אהבתן את המייל אשמח אם תעבירו אותו הלאה :) **