איך וויתרתי על ילד שלישי

אני אמנם משתפת אתכן כאן בחופשיות בהרבה דברים,

אבל יש מיילים,

כמו זה,

שמשום מה,

מרגישים לי חשופים במיוחד.

אני כותבת את המייל הזה מתוך ידיעה שיש לפחות נפש אחת בעולם,

שזה בדיוק מה שהיא צריכה לשמוע, ואם זה לא יעניין את השאר,

דיינו.

כך או אחרת שימו לב - בתחתית המייל תמיד יש לכן אפשרות להסיר את עצמכן מהדיוור.

מתחילות :)

.

אבל רגע לפני שמתחילות - חשוב-24.12.23 אני עורכת הדרכה חד פעמית בה אלמד לשחרר כבדות אנרגטית. 

בהדרכה אני מלמדת על גוף כאב אנרגטי, מעין משקולת שנוצרת בתוכנו עקב דחיסת הרגשות שלנו למטה, ובעיקר - אני מלמדת וגם מדגימה בלייב איך לשחרר אותו.

אלו חומרים שמעולם לא העברתי לקהל הרחב, ורק לפני חודש וחצי היה לי אומץ להעביר אותה לראשונה לקבוצה קטנה שליוויתי, ועכשיו תורכן.

המחיר סמלי (59 שח, כרגע בהרשמה מוקדמת 29 שח) - והיא חד פעמית מאוד, ייתכן ואקיים הדרכה נוספת כזו בעוד כחצי שנה או שנה.

להרשמה במחיר הרשמה מוקדמת לחצו כאן.

.

עכשיו מתחילות :)

סיפרתי כאן בעבר - אני הייתי מאוד לחוצה להתחתן.

כשהכרתי את גיא הייתי "כבר" בת 30 (היום זה נשמע לי מצחיק אבל אז זה הרגיש המון), 

החברות שלי כבר ילדו או היו בהריון,

ואני רציתי לסגור את הפינה הזו.

אני משתמשת בביטוי הכמעט גס של "לסגור את הפינה" כי דווקא את הצורך העמוק עמוק באמהות חוויתי בגילאים מוקדמים יותר, סביב שנות ה-20. 

אי אז, ממש הרגשתי שהביולוגיה דיברה אליי דרך הגוף והיה לי צורך פיזי להיות אמא,

אך הצורך להיות אמא שפגשתי בגיל 30, היה אחר.

אני לא שופטת את עצמי, אבל אני יודעת לומר בכנות מלאה שהוא בחלקו הגדול נבע מתוך פחד שלא יהיה לי גם, או מתוך רצון להידמות לשאר. כי הרי, החיים שלי היו אז מלאים, סוף סוף הכרתי את האדם שאני רוצה לחיות איתו,

מדוע כל כך מיהרתי להרות במקום נניח לטייל יחד בעולם? או פשוט להנות מהזוגיות?

.

כך או אחרת, בערך 10 שניות אחרי החתונה התחלנו במאמצים להיכנס להריון,

בערך 4 חודשים אחרי כבר הייתי מיואשת לגמרי - שיגעתי את גיא והוא צוחק עליי עד היום - 

עוד חודש לקח לנו להגיע לרופא פוריות,

הרבה בדיקות, כמה הזרעות ובסוף בחלוף שנה נכנסתי להריון באופן טבעי.

.

את ההריון השני מאוד רצית גם, אבל הייתי פחות לחוצה.

הוא גם נבע לפחות בחלקו מהפנמה של תכתיבים חברתיים,

לצד רצון אמיתי וכנה להרחיב את המשפחה.

בעצם, אני מנסה לומר, שגם בשני ההריונות הראשונים (ותכף נגיע לשלישי שלא הגיע), הייתי מודעת למרכיבים השונים שמרכיבים את הרצון שלי באמהות,

ולא שפטתי את עצמי על זה.

.

והנה אני עם שני ילדים,

תמיד יודעת שיהיו שלושה,

כך גדלתי, כך גיא גדל, זה ברור לנו. אבל בשנות ההורות הראשונות לדניאלה שלי האהובה, לא יכולתי לחשוב בכלל על הרחבת המשפחה.

הייתי עייפה (מאוד), ממורמרת (מאוד) והרגשתי לבד (מאוד). גיא עבד הרבה באותה תקופה, 

והיה לי בכללי מאוד מאוד מאוד קשה.

המחשבה על עוד ילד הבהילה אותי.

.

וככל שדניאלה גדלה וככל שנכנסו לי נשימות רווחה ונהיה לי מעט קל יותר,

וכשהיא כבר גדלה עוד,

הבנתי שאני רוצה ילד שלישי.

זו היתה הבנה מרגשת ומשמחת, 

ומה שנקרא נכנסנו למלאכה - לא בלחץ, לא בדאגה, אלא בקטע של "כשזה יבוא זה יבוא".

.

ואז זה לא הגיע, ועוד קצת לא הגיע, והלכתי לעשות דיקור ועשיתי עבודה פנימית,

ולצד התסכול בכל חודש בחודשו כאשר הגיעה הווסת, 

שאלתי את עצמי שאלה אחת -

אם אני כבר לא ילדה, בת 38 ,39 ואז גם ארבעים,

ואני כל כך רוצה עוד ילד ומושקעת בזה,

למה אני לא הולכת להיעזר ברפואת הפוריות?

האם זה אומר שאני לא באמת רוצה?

.

וככל ששאלתי את השאלה הזו יותר ויותר,

עלתה והתבהרה והתחזקה אותה התשובה בדיוק.

אך לפני שאכתוב לכן מה היא היתה, חשוב לי לסייג מאוד ולומר שהיא היתה התשובה שלי,

בסיטואציה הספציפית הזו. היא בוודאי לא אמורה להיות תשובה של מישהי אחרת שרוצה ילד ראשון או רביעי,

והיא בוודאי לא התשובה הקבועה שלי אישית על דברים ש"לא מצליחים".

והתשובה שכן התבהרה לי שוב ושוב,

היתה שבנושא הזה -אני לא מתערבת יתר על המידה.

הרגשתי שבמצב שלי,

שאני עם שני ילדים וטוב לי, אחרי שנים מאוד מתישות,

ועם עוד הרבה חלומות שהם מעבר לגידול עוד ילדים,

ללכת לרפואת פוריות יהיה להתערב ביד גסה בתכניות של הייקום עבורי.

הרגשתי, שאם ניסיתי ורציתי וחשבתי וקיוויתי כשלוש שנים וזה לא קרה,

אז אולי זה לא הדבר הנכון עבורי.

.

הרגשתי באותו שלב - אני מתמסרת לדרך של הייקום,

לא הרגשתי שאני חייבת לשנות בכח את הנתיב שכבר מתקיים.

אבל אם זה נשמע קל,

זה לא היה.

כאב לי כל כך,

כאב לי לראות משפחות עם שלושה וארבעה ילדים.

כאבה לי המחשבה שבעוד כמה שנים הבית יהיה שקט מידי.

ממש צרב לי, ועדיין - הרגשתי שאני פועלת בדרך הנכונה.

.

כיום, בערך שנה אחרי ההחלטה, אני כבר מזה מספר חודשים מרגישה מאוד מאוד טוב.

עדיין יש לי צביטה פה ושם,

אבל אני מרגישה יותר ויותר,

שמה שיש לי והיה לי גם אז - שלם לי.

אני מרגישה שהילדים שלי כל אחד מהם הוא והיא עולם ומלואו,

אני מרגישה שגם כשהם רק שניים,

וגיא ואני עם עבודות יחסית נוחות,

אני לא מצליחה לתת להם את כל מה שאני רוצה, ואני שמחה שאין לי עוד תינוק על הידיים.

נעים לי לנסוע באוטו ללא צפיפות,

נעים לי שאני חופשיה לנסוע לחופשה אם ארצה,

נעים לי שהם גדלו,

נעים לי לחשוב על בילויים זוגיים ולא רק על משפחתיים.

.

אף אחד לא מבטיח לי שלא אתחרט,

אבל בתקופה הזו, אני מרגישה שהבחירה של הייקום לא לאפשר לי להגדיל את המשפחה,

ושיתוף הפעולה שלי איתו,

היו הדבר המדוייק ביותר עבורינו.

.

כשאני חושבת בכל זאת על התהליך הזה,

ומנסה לחשוב למה דווקא על זה האצבעות שלי בחרו לכתוב לכן היום,

אני אולי רוצה לדבר איתכן על הסכמה.

אמנם אני בהחלט טורבו בהרבה דברים (עיין ערך כניסה להריון ראשון), 

ויודעת לבסס נתיבים תודעתיים ואחר כך לממש אותם בחומר,

עדיין אני חיה בהמון רבדים את העבודה של הסכמה.

.

הסכמה היא אחת האיכויות הכי הכי חזקות שישנן - הסכמה איננה תבוסתנות ואיננה פשרנות,

היא לא תמיד תתאים,

אבל יש היבטים בהם - להסכים לקיים זה הדבר הכי הכי עוצמתי שאנחנו יכולות לעשות.

מדוע? בעיקר מכיוון שההסכמה לקיים מאפשרת לנו לחוות סינכרוניזציה עמוקה עם הייקום,

ומשאירה אותנו פתוחות מאוד, 

פועמות מאוד - וחיות את מה שבאמת קיים, ולא את המחשבות שלנו - 

וזה חברות יקרות, פשוט דבר ענק!

.

אני מניחה שכל אחת תיקח מהמייל הזה משהו אחר,

או אולי בכלל לא?

אם לקחתן משהו ותבחרו לכתוב לי ולשתף, אשמח מאוד.

חיבוק

טלי.

.