לפיתת המציאות הכוזבת. תרגיל משחרר.

היי אהובות,

אני לא יודעת מי מכן, כמוני, אחוזה בלפיתה של המציאות.

אבל אם זה קורה לכן לפעמים,

אתן מוזמנות לקחת לכן רגע,

להקדיש את קריאת המייל הזה אך ורק לעצמכן,

לשבת במקום שנעים לכן,

כשאתן צלולות ופתוחות.

בואו נתחיל.

.

אחד הכלים שאני משתמשת בהם הכי הרבה כדי לעבוד על השיעור הרוחני שלי ביום יום הוא כלי פשוט מאוד, ואני אחלוק אותו איתכן ברגע זה.

זה תרגיל משובח, פשוט ועמוק, והוא מעולה.

.

בעת סערה רגשית זו או אחרת שאני חווה, מתוך ההבנה שסערות רגשיות מדברות את השיעור הרוחני שלי,

אני שואלת את הגוף שלי את השאלה הבאה:

"מתי בעבר הרגשתי בדיוק בדיוק כך?"

בשלב זה,

לרוב תעלה סיטואציה שבכלל שכחתי שאי פעם התרחשה!

כשעולה סיטואציה כזו,

יש לי הזדמנות לראות את החוויה הרגשית החוזרת (כך בעצם אני עובדת עם שיעורים רוחניים)

ולפעמים רק עצם ההכרה בזה שזה מופע של שיעור רוחני, ושאני כבר מכירה אותו,

והתמודדתי איתו בעבר ואפילו גדלתי ממנו,

מקלה עליי.

.

כמה מקלה? מקלה עד כדי שאחרי התרגיל הזה, אני פחות אחוזה בלפיתת המציאות.

.

לפני שנגיע להסברים ולכלים שישרתו אתכן, אני אשתף אתכן במה שאני חוויתי בימים האחרונים ובאיך התרגיל עזר לי.

.

מה שאני חווה, ולהערכתי כולנו חוות, זה פער בין הידע שלנו והמיומנויות שלנו והכלים שלנו לבין מה שקורה בפועל.

עבורי זה הכי בולט במה שנקרא לו כאן: "חיבור".

חיבור הוא היכולת להיות נוכחת ברגע, בהסכמה למה שקורה, בתשומת לב לנצנוצים היפים של העולם שמבצבצים מכל עבר . כשאני מאותגרת, ולא חווה חיבור, אני לא רואה את היופי הזה כי אני עסוקה במה ש"לא".

בגדול זה די מעצבן.

אני מלמדת התפתחות רוחנית,

אני יודעת לעבוד עם תדר ה"נקטר" (אספר עליו בפעם אחרת) שבו יש נוכחת מעונגת ברגע הזה,

וכשתחושת החיבור רחוקה ממני קשה לי גם כי זה קשה, וגם כי אני יודעת שהיא נמצאת עבורי בהישג יד.

יש לי מלא דרכים להתחבר:

אני יכולה להוציא קלף,

אני יכולה לעשות התמרה (ההתמרות הן טכניקת העבודה שפיתחתי בלימוד של ספירלת ההתפתחות והן תמיד עובדות ולומדים אותן כאן) ,

אני יכולה לעצום עיניים ולשים יד על הלב ולנשום.

אבל תחת זאת, אני כואבת את חוסר החיבור שלי, כועסת עליו.

אבל הפרדוקס אהובות שלי, הוא גדול אף יותר!

למה?

כי אני גם יודעת וגם מלמדת, שאין שום עניין בלשבת במגדל השן של ה"חיבור".

העניין האמיתי הוא, למצוא אליו את הדרך חזרה,

באהבה,

בכל פעם מחדש.

גם אתמול, גם היום, וגם מחר.

הטבע שלנו הוא ללכת לאיבוד ממנו, הגדולה שלנו היא לבחור לחזור אליו שוב ושוב.

.

לי כרגע אישית, חסר החיבור בעשייה המקצועית שלי.

כלומר, אני מאווווד מאווווד מאוד מחוברת לעשייה המקצועית נטו,

ואתן נשמות טובות שכמותכן, עוזרות לי להתחבר לזה בכל יום מחדש עם המכתבים ועם השיתופים שלכן,

אבל בעשייה העסקית שלי משהו עדיין לא מחובר.

אחרי תקופה ארוכה של שגשוג רב שחוויתי בשנים האחרונות, ואחריה עצירה מסויימת (שיתפתי במיילים קודמים בהרחבה),

אני עדיין מחפשת את הדרך העסקית שלי.

אני שומרת על עצמי ועליכן:

אני רוצה את העשייה העסקית שלי מדוייקת, אני רוצה אותי שלמה בתוכה, אני רוצה את זה טהור, אני רוצה את זה עניו.

.

ולפעמים, בימים כמו היום (המייל הזה נכתב ביום א' השבוע), קשה לי מאוד כשעדיין אין לי את התשובות.

קשה לי בלי ההכנסה הנאה מאוד שהתרגלתי אליה שהתמששה כשהייתי פעילה יותר במרחבים החברתיים וכשהעברתי קורסים,

קשה לי בלי הידיעה הברורה איך אני רוצה שהעסק שלי ייראה, מה הם מקורות ההכנסה הכי מדויקיים עבורי.

.

אז עשיתי את התרגיל, ושאלתי בלב, מתי הרגשתי בדיוק בדיוק כך?

.

הסיטואציה עלתה כהרף עין.

אני בת 20, יורדת עם המשפחה לאילת מתוך כוונה לעשות קורס צלילה.

ספורט אתגרי זה בהחלט לא התחום החזק שלי,

אז עוד לא ידעתי לרכוב על אופניים או על כך גלגל שהוא, אני לא שחיינית גדולה ואף ענף ספורט הוא לא משהו שאני חזקה בו.

למה הלכתי לעשות קורס צלילה? אין לי מושג.

אולי זה היה באופנה.

.

הקורס התחיל. למדנו הרבה תיאוריה, ומתישהו נכנסנו למים.

בהתחלה הכל היה בסדר, איכשהו הצלחתי להשתלב,

אבל מצלילה לצלילה, כשקבוצת הקורס התקדמה עוד ועוד צעדים במיומנויות ובעומקים,

אני הלכתי אחורה.

נלחצתי, לא הצלחתי, לא הייתי טובה בזה, ונתקפתי חרדת ביצוע נוראית.

המדריך של הקורס שגם נדלקתי עליו (למה?? וכמה קלישאתי אפשר להיות??) אמר לי שהוא לא בטוח שאני אסיים את הקורס, כי אני לא שולטת בלמידה.

.

זה היה רגע שבר גדול בשבילי (בכל זאת גיל 20)

ואז היתה לי הצלה.

והיא היתה בתוכי.

.

כי בתוכי ידעתי, שאני יודעת לצלול.

ידעתי שאני יודעת את החומר, ושיש לי את המיומנות.

ידעתי שיש רמת חרדה מסויימת שלא מאפשרת לי לתפקד,

וביקשתי מהמדריך צלילה אישית, אחד על אחד. (איך היה לי אומץ? זה לא היה מטעמים רומנטיים האמינו לי).

הוא הסכים, ולקראת הצלילה עשיתי עבודת הרגעה עצמית בלתי מתפשרת.

.

בבוקר הצלילה קמת חזקה, מפוקסת, הייתי בתוך עצמי.

זו כנראה הצלילה הכי טובה שהיתה לי. ever . (לא חזרתי לצלול אחרי הקורס)

הייתי בflow מושלם, התמסרתי למים, בטחתי בי, הרגשתי כמו דג. ראינו דגים מדהימים,

וזו היתה חוויה קסומה.

.

לא יצא לי לעבד את החווויה הזו מאז, והנה דווקא דווקא היא, חוויה מלפני 22 שנה שמי זוכר אותה בכלל, צצה לי כששאלתי את השאלה הזו.

תודו שמערכת הידע המרובדת בתוכנו היא מדהימה.

.

כשאני מתבוננת פנימה אני מבינה: כבר אז בגיל 20 ראיתי שכדי לצלוח אתגר אני מתבקשת לחוות אחדות, טראסט, התמסרות.

בלי כל אלה,

כל עוד אני אחוזה בלפיתה הכוזבת של מה שנראה כמו המציאות הפיזית הממשית של אותו הרגע, קשה לי לנכוח, קשה לי להעמיק, קשה לי להתמסר.

כמו אז, גם היום.

.

הלפיתה הכוזבת של המציאות של אז היתה זו שראתה את חברי הקבוצה צוללים בקלות, זאת שכמעט והאמינה למדריך שאמר שאני לא יכולה לסיים את הקורס,

אבל כל אלו, היו רק דרכים שבהן ראיתי את המציאות, זו לא היתה האמת.

האמת היתה שיכולתי לסיים את הקורס ההוא, בהצלחה.

הקישור בין אז להיום ברור לי: גם היום אני יודעת בתוכי מה נכון לי, איך נכון לי לעבוד. האמת של העשייה האישית המקצועית שלי נהירה לי בתוכי,

ולפעמים המציאות, זו שאין לי שליטה בה, או רמות חרדה מסויימות שיש בי מפחד לשחזר טעויות עבר,

פשוט משתקות אותי.

עבורי זו לפיתה כוזבת של המציאות,

והתרגיל הזה ששיתפתי אתכן בו, הוא דרך נפלאה להשתחרר ממנה די בקלות,

ולתרגל בפשטות את ההתפתחות הרוחנית שלנו: היכולת לחוות את מה שקורה לנו כלמידה שבאה לגדל אותנו ולא כדי להרע לנו או לסמן לנו שאנחנו טועות.

.

המציאות שלנו מרגישה כמו ערימה מסודרת או מגובבת (תלוי מי אתן) של עובדות.

אבל למעשה, היא ערימה של נרטיבים, פרשנויות, מצבים תרבותיים.

לפיתת המציאות הכוזבת היא זו שגורמת לנו להרגיש או לחשוב שמה שאנחנו חוות כעת הוא אמת.

.

דמיינו את עצמכן בנתבג,

שתי משפחות כל אחת עם 3 ילדים.

שער העלייה למטוס נפתח. אחרי דקה שומעים אישה, נקרא לה א' מתלוננת לבן זוגה למה הוא מתעכב והם חייבים לעלות כבר. היא לחוצה לעלות, היא יודעת שזה הדבר הנכון.

והמשפחה השניה מתפננת, מחכה לעלות אחרונים. האישה, נקרא לה ב', רגועה, היא יודעת שזה הדבר הנכון.

מי צודקת?

אחר כך במטוס כשכולם כבר התארגנו והתמקמו, אתן שומעות את ב' כועסת על הילדים שלה שהם כבר פתחו את החטיפים.

הילדים של א' לעומת זאת אוכלים חטיפים בנחת, כל המשפחה נינוחה.

מי צודקת?

.

כשמשהו מפעיל אותנו זה אומר שהמציאות בפועל לא תואמת את איך שאנחנו מאמינות / חושבות /לימדו אותנו שדברים צריכים להיות.

לפיתת המציאות הכוזבת היא זו שגורמת לנו להאמין בכל מאודנו לסיפור שלנו.

השחרור מלפיתת המציאות, בכל פעם מחדש,

ועד הפעם הבאה,

משחרר אותנו ולו לרגע מכבלי האנוש שלנו,

מאפשר להוויה שלנו להיות יותר חופשיה,

יותר פועמת בתוכנו.

זה בסדר ללכת לאיבוד, נפלא ונהדר למצוא את הדרך מחדש,

בכל פעם מחדש.

אוהבת אתכן,

שתהיה לנו שנה נהדרת,

טלי.

.

ורגע שיתופון נחמד, אתמול שיתפתי את אחד הדברים הכי מוטרפים שקרו לי עם הקלפים, מוזמנות לקרוא כאן.

טלי.